בספסל בפארק ריק מאנשים,
הדבר היחיד שהיה אפשר לשמוע זה את הנשימות של שלושת היצורים בחלל הזה,
מדברים ושופטים את כל מה שחיי בעולם הזה,ככה,באחד בלילה.
עם ג'וינט חביב שנעביר מריאות לריאות,נצחקק פה ונדבר שם,
ונבלה כמה שעות באשליה שהעולם שקט.
ומתי המרדף שלי אחרי השקט יגמר?
דברנו על אנשים ששואפים לידע ואנשים שלא שואפים נכללים כמו טפשים בעינינו,
דברנו על חלל ועל חוכמה ולפעמים שתקתי כי חששתי להוציא משפט טפשי,
רציתי להקשיב יותר מלדבר ומנגד רציתי ללמד מהחלקים שאני יודעת,
רציתי להסתקרן ורציתי לשמוע,רציתי לנשום ולא לזוז מהספספל לעולם.
רציתי להשאר ולשמוע את ההגיון האחר של האדם.
;){kind=link}