עולים בי זכרונות כולכך מצמררים.. "ביגפוט, משקפיי מדפסת"
אני כולכך התאכזבתי שלא הרגתיאותם באותו רגע, כן הייתי הורגת אותם.
איך הילדים האלה יכלו ללעוג לסבא שלי,איך הם העיזו בכלל? אני לא יודעת.
ועכשיו הצלקות האלה עדיין נשארו שם חרוטות ממש חזק על הלב שלי, כן זה עדיין שם.
אני זוכרת את היום הזה.. סבא שלי בא לבית ספר להביא לי אוכל [ששחכתי].
זה היה עוד ביסודי, אבל עדיין יש טיפת שכל בגיל הזה.
הוא היה כולכך חייכני ושמח וחיפש אותי בבית הספר כי לא הייתי בכיתה.
ושתיי הילדים האלה.. איך אפשר, מכול הבחינות, הם כולכך פגעו בי.
אני כולכך רוצה ששתיי הילדים האלה יראו את הפוסט הזה..
אבל אני מתאפקת, מתאפקת כי זה לא יחזיר את זה.
אני מנסה לא לבכות,אני מסתכלת על מה שכתבתי ואין לי עיינים יבשות..
אני לא יודעת מה אני אהיה בלעדיו בעולם הזה. אני חושבת שאני אעלה ביחד איתו למעלה.
ואז אני אזכר בפוסט הזה.. ואהיה כולכך מאושרת.
תודה שקראתם ♥
;){kind=link}