הפנים הלבנבנות שהיא כול-כך שנאה את ציבען, למרות שהייתה יפיפיה אמיתית, והפנים האלו רק החמיאו לה.
שפתיה היו בצבע דמה, עם השפתיים האלה, כשהיא הייתה נכוכה הייתה משפילה את מבטה לרצפה, ונושכת אותן.
אלו השפתיים שהוא אהב, שהוא תמיד רצה לגעת בהן בשלו,אך לא הצליח.
הצחוק שלה תמיד השפיע על כולם,הצחוק הנעים הזה, שבשבילו היה שווה להצחיק.
כשהיא חייכה, הכול היה נראה ביותר טוב. אך היא עכשיו לא מחייכת,
העיינים שלה כבר לא זוהרות, שפתיה בצבע עורה, הו ופניה... מלאות בדמעות, דמעה אחריי דמעה.
בכי, שאתה רוצה לעשות הכול, רק שלא תבכה...
תודה שקראתם ♥
;){kind=link}